שירלי הכט


בן אדם בן שתים-עשרה. איזו מבוכה. בתרבויות אחרות, בתקופות קדומות, הוא כבר יצא לצוד, השתתף בקרבות. ילדה בת שתים עשרה כבר יכלה להינשא ואפילו להיות לאם.
בשבילנו הם ילדים, רק מתחילים את תהליך ההתבגרות.
ובעיני עצמם?
קשה לדעת אבל אפשר לצפות בהם.
למשל מיה. בת שתים- עשרה. יושבת עם עוד שלוש חברות על המדרגה של מבנה המשרד בכניסה לבית הספר. לובשת גופיה ומכנסי ג'ינס נמוכים. מקושטת בעגילים, צמידים וטבעת אחת דקה. משחקת בשיערה. אין הרבה מקום על המדרגה ומיה יושבת בצד.
כמה דברים מטרידים אותה במקביל.
היא מקשיבה לשיחה ומוסיפה הערות משלה. ניכר שלא קל לה. ניכר שבעיניה החברות שלה זורמות וקלילות ומבלות בנעימים ואילו היא עובדת. מתאמצת לשמור על מקומה, להכריז על קיומה.
בנוסף, מיה עסוקה מאוד במראיה. השיער, הגופייה, הקו הנמוך של המכנסיים.
כל כך יפה, כל כך ענוגה, ולא מודעת לכך לחלוטין. כל תנועותיה אומרות מצוקה. ניכר שהיא מרגישה מגושמת, שהייתה שמחה להחליף את עצמה.

ובכל זאת, מיה בת מזל. יש מקום אחד שבו היא מרגישה טוב, שוכחת לבדוק את השיער ואת הכתפיות- חדר צילום. בתחילת שנה שעברה, כשנכנסה עם חברותיה רק לבדוק, זה קרה. אהבה מצילום ראשון.
הן המשיכו הלאה לשיעור הבא, במסגרת השוטטות של תחילת השנה אבל מיה נשארה. היא אוהבת לצלם נושאים שונים, נופים, טבע, שקיעות אבל הכי מעניינים אותה פנים. לא כל כך פורטרטים מאורגנים או מבוימים אלא יותר הבעות לא מודעות. אנשים מהורהרים, כועסים, מופתעים... כרגע המצלמה נמצאת בתיק שלה שזרוק ליד הספרייה והיא חושבת עליה. במקום להשתתף במאמץ השיחה, מיה הייתה שמחה פשוט לצלם אותה מהצד ואחר כך לנסות לפענח את המסרים הצפונים, את מה שמעבר למילים, שעולה מהבעות הפנים, משפת הגוף.
אבל מיה בת שתים-עשרה. יש כל כך הרבה וקטורים שונים של תנועה שמושכים לכיוונים שונים-
הדימוי החברתי שלה, שאין לה מושג מהו אבל מצריך הרבה עבודה.
החשש מטעויות, מה לצלם, מתי, באיזה אור- כשתראה אחר כך את התמונות תתקשה לסלוח לעצמה על חוסר הצלחה.
שיעור אלגברה שמתחיל עוד מעט . מיה חייבת, פשוט חייבת להיות חלק ממנו. בשיחות עם סבא וסבתא או בני הדודים, שיעור אלגברה הוא עלה תאנה משובח לכל נושא התהיות מה היא בעצם עושה שם בבית הספר שלה.
ויש את הילד ההוא, חדש בבית ספר, שאולי יעבור עוד מעט ויחייך אליה (את החיוך הזה הייתה שמחה לצלם).
ומכיוון שמיה בת שתים-עשרה, הכל מרגיש הרה גורל, דחוף. האחריות כבדה. היא
מרגישה זקנה כמו שרק בגיל הזה אפשר לחוש.


אך היא רק בת שתים-עשרה, כל הכלים, ראיית התמונה, שקילה מאוזנת של גורמים שונים, יצירת סולם עדיפויות, בחירה, כל הכלים הללו טרם נאספו כראוי. הם עדיין לא עומדים לרשותה.

ההורים של מיה מאוד אוהבים ומאוד עסוקים. יש לה אחים קטנים, משאבות של תשומת לב, והיא מקפידה לשדר שהכל בסדר, היא מסתדרת מצוין (כבר בת שתים-עשרה). וכך כמעט נמנע ממנה הגורם החשוב ביותר, מה שיכריע לכאן או לכאן את האופן שבו תצלח את השנים הקשות הללו של חיפוש של גדילה- ליווי.
כאן נעשית מאוד משמעותית העובדה שמיה תלמידה בבית ספר דמוקרטי.

גם בבית ספר רגיל אפשר למצוא ילדה בת שתים-עשרה שיושבת עם חברותיה על מדרגה, נאנקת בחשאי תחת עול. היא יכולה להיות בהחלט אהובה ומטופחת, יכול להתמזל מזלה והיא תפגוש דמות משמעותית, מורה או מדריך, שיידע ללוות אותה:
להקשיב לה באופן לא שיפוטי, לשקף את מה שהיא מעבירה, לספר לה מה הוא חש מולה ומול היצירות שלה וגם להעניק ביטחון פשוט שילדה צריכה, משענת, הבטחה שהכל יהיה בסדר. ומעל כל אלה להיות בקשר עם הוריה. לא קשר של דיווחים יבשים או מסירת הודעות, אלא קשר חי, רקמה, משהו שיש להפיח בו חיים ולגדל.

בבית ספר דמוקרטי, אין זו שאלה של מזל (לפחות לא אמורה להיות). הליווי הזה הוא הלב, העצמות ורקמת השרירים. הוא הגוף והנשמה. בלעדיו מיה תשרוד, רק תשרוד. אך אם מישהו יראה אותה, יחפש אותה בעיניו אם היא לא שם, ישאל, יתהה לגביה, ידבר איתה, יושיט לה יד בעת צרה וגם סתם כך, ייזום קשר גם כשנדמה שהיא מסתדרת (כבר גדולה), אם כל זה יקרה.........

לשם כך התכנסנו כאן, זו המטרה.
לפחות בעיני זה החלום (שבחלק מהשנים התגשם לי במלואו) - שמישהו ילווה את ילדי ואותי.
ואז גיל שתים-עשרה ושש-עשרה ותשע.... הכל אפשרי. 


להתראות
שירלי