חינוך דמוקרטי? איפה זה בכלל? אני בוגרת המכון לחינוך דמוקרטי , סיימתי לימודים בשנת 2009 , אני הבחורה הערבייה היחידה בשנתון שלי במסלול היסטוריה וספרות וכמו כן הבחורה הצעירה המיוחדת שהתחברה לכולם ובעיקר ל" חינוך הדמוקרטי" שסחף אותי לסוף העולם
עיניים כחולות, חיוך שובב, הרבה הומור ופילוסופית חיים...
שיחה עם ניקי חפץ, אמא של דין מבית הספר הדמוקרטי לב השרון
מאי 2011
איך הגעת לבית הספר הדמוקרטי?
הגענו לבית ספר דמוקרטי בעיקר כי חששתי ממערכת החינוך בארץ, שמעתי שמועות וסיפורים לא טובים.
הלכתי לראות את בית הספר לב השרון, הגעתי לערב שיחה עם המנהל - יובל שפירא, והרגשתי שזה כן כן כן. ככה צריך לחנך ילדים. ריחפתי הביתה. שבוע אחר כך ראיתי את המבנה שבו בית הספר היה בשנה שעברה, ונחרדתי. המבנה מכוער, והבלגן הגדול – הכיתות לא מסודרות, הרכוש על הריצפה, הילדים כל הזמן מסתובבים – שאלתי את עצמי איך אפשר ללמוד פה משהו. הרי בחינוך הרגיל כשהראש מסודר אז לומדים מסודר.
בכל זאת נרשמנו. ההתלבטות היתה קשה. אני זוכרת שבאותו יום שנרשמנו ראיתי רק את האנשים המוזרים, את הבעיות והקשיים. הרגשתי נורא. למזלי יש לי חברה בדמוקרטי בשהם. היא הרגיעה אותי ועזרה לי מאוד . זה נורא חשוב, שכל אדם חדש יקבל אדם שיחנוך אותו. שיסביר לו מי נגד מי. אפילו מבית ספר אחר. כל כך הרבה דברים לא היו ברורים. למשל, בנית המערכת – מצפים ממני שאני אהיה מעורבת או לא? רציתי לעזור לו עם שיעורי בית, אבל לא ידעתי איך – אז הזמינו אותי לשיעור בבית הספר, זה עזר מאוד. אף אחד לא נתן לי להרגיש שזה מוזר. אסף, בעלי, ואני ישבנו תקופה קצרה בבקרים עד שהוא הבין את העניין והאסימון נפל. עכשיו הוא בסדר.
זה נכון שכל ההתחלות קשות?
החודש הראשון היה קשה. דין שבר את היד בחודש הראשון. סיפור לא קל בנוסף לתחושות הראשונות של כיתה א', ואולי עוד יותר בגלל שזה דמוקרטי. הקול הפולני הפנימי שאומר "את רואה מה זה עושה כל החופש הזה!?"
החברה שלי הסבירה לי שהחונכת היא הכתובת לכל השאלות. ובאמת, החונכות האישית עזרה מאוד לדין וגם לי. בהתחלה התקשרתי הרבה, אבל היום לא. אני יודעת שאילנית, החונכת של דין, יודעת בדיוק מה קורה איתו.
גם מבחינה חברתית ההתחלה לא היה קלה. ביום הראשון בבית הספר, דין סימן לעצמו מטרה :להכנס לקבוצה הכי מגובשת של כדורגלנים שהגיעה יחד מהגן. כדורגל הוא לא ידע. הם לא נתנו לו להיכנס. באיזהשהוא שלב הרגשתי שאנחנו חייבים לעזור לו להתחבר לעוד ילדים. אילנית, כנרת (שמלמדת בבית הספר הוראה מתקנת) ואני ישבנו וחשבנו איך אפשר לעזור לו. אילנית ניסתה להכיר לו חברים אחרים, ולתת לו אפשרויות נוספות לחברויות. אבל דין התעקש ונאבק כל הזמן על המעמד שלו באותה קבוצה. (אגב, אסף אמר שזה רק יחזק אותו. מדהים כמה הנקודת התצפית יכולה להיות אחרת). דין הצליח בסוף. הילדים בקבוצה הזו הם חברים טובים שלו היום, והיום אנחנו שומעים גם שמות של ילדים נוספים.
יש עוד קשיים ספציפיים לבית הספר שאת יכולה לשים עליהם את האצבע?
חוץ מהצורך שלא התממש במשפחה חונכת, זה נראה לי מוזר שבכיתה א' – שבה כולם צריכים ללמוד אותיות וקריאה כל אחד בכיתה לומד עם חוברת אחרת, בקצב אחר. אם מסבירים על צ' סופית, אז כולם צריכים ללמוד – לא? אני חושבת שבכיתה א' צריך לאחד את כולם, לגבש קבוצה.
תחושת שייכות לא היתה בהתחלה. זה חשוב. צריך לעשות קצת תרגילים חברתיים. בהתחלה זה היה חסר. היום דין כן מרגיש שייכות לבית הספר, אבל זה לקח זמן. לפחות חצי שנה.
עוד משהו שמפריע לי הוא, שאין מספיק הערכה לרכוש. לא מלמדים לשמור על הרכוש – תיקי אוכל, נעליים – זו התחושה שאת נכנסת לבית א-ב. אין איכפתיות לדברים שלך ולדברים של אחרים. גם ככה זה קשה ללכת מכיתה לכיתה, אז כשהכל על הרצפה מתערבב עם דברים של אחרים זה יותר קשה. זה חוסר כבוד לרכוש. מצד אחד אנחנו מקפידים למחזר, מצד שני הסווצ'רטים הולכים לאיבוד בכמויות.
גם כמויות הממתקים יצאו מכל פרופורציה. בבית ספר רגיל, אנטרופוסופי ומונטסורי אסור להביא ממתקים. אולי זו לא צריכה להיות החלטה של הילדים אם הם צריכים לאכול את זה בבית הספר. זה לא מתאים. כל יום יש דובונים, דברים מחרידים כמו 'אומץ חומץ', ו 'אוכל ' שאפשר לקנות בקיוסק זה בורקס פיצה בקיוסק.
פה אני חייבת לציין נקודה מדהימה של בית הספר והצורה שבה הוא פועל: בתחילת השבוע היה דיון בערב עם כמה הורים וחלק מהצוות על נושא הממתקים, אבל לא הוחלט כלום, כי בשביל זה יש פרלמנט. וביום חמישי בבוקר הוחלט באופן דמוקרטי שהקיוסק לא ימכור יותר ממתקים. בעיני זה מדהים, אפשר באמת לשנות פה משהו. זה נותן תחושה שאפשר להתערב ולראות תוצאות – זה כיף.
איזה נקודות חיוביות את רואה בחינוך הדמוקרטי?
אין היררכיה בין הכיתות - וזה מקסים. בחינוך רגיל מכניסים את הילדים לתבנית אחת – קצב אחיד, רמה אחת. אחר כך הילד לא יודע במה הוא באמת מיוחד. או יותר מזה, מה הוא רוצה. אני 38 היום ועדיין מנסה לענות על השאלה מה אני רוצה. הם מקבלים את זה מגיל כלכך מוקדם, הם לא ידעו אחרת. אני מאמינה שילדים באופן טבעי רוצים ללמוד. זו הזדמנות לילד להיות הכי טוב שהוא יכול. יש בדמוקרטי מורים אחרים, שקשובים יותר לילדים.
אם ילד לא רוצה ללמוד צריך לבדוק את הסביבה שבה הוא לומד. הדברים דינאמיים בבית הספר, לפי צרכים, והשינויים. זה יפה וטבעי.
אני ממליצה לשמוע הרצאות באתר Communication TED. באופן כללי יש שם הרצאות מאוד יפות. ובייחוד יש שם הרצאות מעולות על חינוך שהשפיעו ועזרו לי מאוד:
http://www.ted.com/talks/ken_robinson_says_schools_kill_creativity.html
את יכולה לספר קצת על עצמך? כמה שנים את בארץ?
אני הגעתי לארץ לשנה מהולנד בגיל 19, עם קבוצה של הבונים דרור. היינו 19 נערים. 4 חודשים בקיבוץ כברי, ואחר-כך סימינרים וכאלה. הייתי כל-כך בטוחה שאני לא הולכת לגור פה. חזרתי להולנד הגשומה. הייתי מאוד אומללה. התגעגעתי לחופש, ללכת יחפה. לאנשים יש פה יותר חופש, החברה כל-כך רב-תרבותית שאי אפשר לכפות עליך, כמו בהולנד. החופש הזה גם קשור למזג האויר. עם כל הבגדים והגשם יש לך פחות אפשרויות. אין כמו בארץ.
לפני שילדתי את דין עבדתי בעבודה נחשקת בשגרירות הולנד. תנאים טובים, משכורת לא רעה, הרבה ימי חופש. אבל לא ראיתי את עצמי חוזרת אחרי 3 חודשים. אז התפטרתי. דין היום בן 7 ניקה בת ½ 5 ואמה 2. הילדים הגדולים נוסעים פעם בשבוע לבית ספר ההולנדי בתל ברוך, הם לומדים שם לכתוב ולקרוא, ממש כמו בבית ספר בהולנד. 2,5 שעות בשבוע. אני חלק מההנהלה של בית הספר בישראל. אחראית על כל הפעילויות שלהם, ויש הרבה. (יש עוד בית ספר אחד במודעין) ואני גם מציירת וכותבת ,ומנסה לענות על השאלה ,שדין, אחרי 9 חודשים בבית הספר הדמוקרטי כבר יודע לענות... מה אני רוצה...?
