ממה להתחיל? על מה אפשר לוותר? הזמן והמקום מחייבים להצטמצם ולהסתפק במעט מתוך השפע שנפרש כשמתבוננים בָּך. הדברים החשובים דורשים תשומת לב מתמשכת – הם אינם מזנקים לתודעתנו בבת אחת, ככל שאיכותם רבה יותר כך הם מחייבים למידה מעמיקה יותר.
בשנתו השנייה של בית הספר, כשהיינו עסוקים בבניית החלום ובעיצוב הדרך, קרה לי איתך מקרה "מכונן".
בימי שישי, באסיפה הכללית של בית הספר, בעיקר בישיבות נינוחות ומעוטות משתתפים, היו תלמידים בגילים שונים שביקשו לקשקש על הלוח תוך כדי הדיונים. הם היו עומדים בקצה הלוח עם הפנים אליו ומעטרים את השוליים. לקראת סופה של אחת הישיבות ניגשת אליי וביקשת את אחד הטושים שלי כדי לצייר על הלוח. וכמו תמיד, היית נעימה, פשוטה וישירה, ולא היה שום דבר שיכול להכעיס או להרגיז בבקשתך.
אלא שאני הייתי מעוצבן מדבר אחר שקרה (אינני זוכר מה), וכבר רציתי לסיים ולצאת, והשבתי שלא אתן את הטוש כי אני צריך אותו כדי לכתוב על הלוח. אני זוכר איך כבר באותו הרגע הרגשתי שאני לא בסדר ושאינני דובר אמת – אפילו שהתירוץ היה ממש טוב.
כעבור כמה ימים עמדנו באותו מקום עם ילדים נוספים בשיעור או בזמן אחר שבו מתרחש החינוך. ואז פנית אלי ושאלת את השאלה: "מוישיק, תגיד באמת למה לא נתת לי את הטוש?". באותו רגע הרגשתי איך את רואה את הפתח אצלי, את מרגישה שאני נכון ומוכן להקשיב לך. כמו קוסמת נגעת ברגש האשמה שלי, אבל בכזאת טבעיות, חוכמה ורוך, שיכלו להביא אותי רק להבנה וללמידה עד כמה טעיתי, ועד כמה זה לא נורא לטעות. הבנתי איך אפשר לצמוח מהמקרה הזה, והתמלאתי רגשות תודה והוקרה לך על השיעור שנתת לי.
סביר להניח שלא תכננת את זה ולא באמת חיכית לרגע מתאים שבו תראי שאני רגוע ומוכן לקבל ביקורת. אלא כיוון שהיינו כולנו במקום בו התרחש האירוע הקודם, נזכרת בו והחלטת לומר דבר שהטריד אותך. ומכיוון שיש לך את היכולת הזאת – להתבונן ולהבין, מצאת את הרגע המתאים. הרגשתי שאת מדברת מתוך חוכמה, כמו שכתוב בסיפורים: "חוכמה עתיקה". ואפילו יותר מכך: "חוכמה אימהית". היית בת 10 או אולי 11 ובינינו מפרידות בערך 40 שנה, אבל היה לי ממש נעים ונוח להרגיש ילד קטן שמקבל דבר נהדר מאדם בוגר ואימהי – ממך איילת. שנים חשבתי על המקרה הזה, ובעזרת התובנות שהפקתי ניסיתי לשפר את דרך קבלת הביקורת שלי. התקדמתי מעט, לא מספיק. הקושי הזה הולך איתי והמודעות לו מקלה עלי ועוזרת לי להבין שכך זה גם אצל אחרים.
לכל אדם קשה לקבל ביקורת, בייחוד אדם צעיר שביטחונו העצמי עדיין מתייצב. רוב המבוגרים מפרשים ביקורת כביטוי לחוסר אהבה. מי שמצליח להתגבר על הנטייה הטבעית הזאת זוכה בהזדמנות גדולה להתפתח ולקבל מהאחרים אהבה אמיתית: המבקר האוהב באמת רוצה בטובת המבוקר ולכן יודע לומר לו את מה שבאמת ראה כשהתבונן בו.
כיוון שלא הייתי חונך שלך, איילת, נחשפתי רק מעט פעמים לדברים היפים והעמוקים שאת אומרת על אנשים ועל עצמך. היכולת להתבונן באנשים ולהבין במהירות את הכאבים והרצונות שמניעים אותם היא מתנה גדולה ונדירה, וכך גם יכולת ההתבוננות העצמית. על פי רוב אנשים צובעים בצבעים שמחים ואופטימיים את התמונה שהם רואים במראה. לתכונה הזאת - לומר שקר לעצמנו כשאנו מתבוננים במראה - יש מעלה גדולה: היא עושה אותנו יותר אופטימיים ומסוגלים לעמוד באתגרים. באופן מפתיע תכונה "לא ראויה" כמו לא לראות את המציאות מניעה אותנו בכיוון ראוי – לצמוח ולהתפתח.
מעניין אם היכולת להתבונן ולהבין אנשים אחרים תורמת ליכולת ההתבוננות פנימה, או שלהיפך. הסתכלות פסימית במקצת על העולם תבחר באפשרות שבני האדם רוכשים קודם כל מיומנות לחקור את האחרים, וכאשר יש להם מספיק אומץ וכלים מתאימים לומר לעצמם את האמת הם מפנים את ההתבוננות פנימה ומצמיחים מודעות עצמית.
לך, איילת, יש יכולת התבוננות המכוונת פנימה ויחד אתה מיומנות לראות אצל אחרים את הדברים החשובים. את ביקורתית יותר כלפי עצמך ואין בך שמץ של התנשאות. לא כך ראו חלק מחבריך וחברותיך את דרך ההתבוננות שלך, ויש שראו בה ביקורת ואפילו התנשאות. לדעתי, כמו שאת יודעת להתאים צבעים ולהשרות תחושה של אסתטיות על כל התנהלותך, כך גם ההתבוננות שלך היא על תמונה כללית והיא מצביעה על הצרימות שהדרישות שלך להרמוניה אסתטית יצרו.
המקרה עם הטוש היה מבחינתי "אירוע מכונן", רגע שהשפיע עלי מאד ולכן אני זוכר אותו ממש לפרטיו. שני תובנות למדתי: האחת היא שדבר כזה יכול לקרות רק אם אנחנו מרגישים בטוחים לגמרי עם המבקר והיחס שלו אלינו.
והשנייה: ילדים (אך גם מבוגרים) יכולים לעזור לאחרים על ידי ביקורת אם הם מרגישים ביטחון מלא אתם.
הביטחון של הילד במבוגר הוא אבן היסוד של יצירת הקשר ביניהם, קשר שעליו נבנה המעשה החינוכי. בניגוד למרכיבים אחרים בחינוך, ליצירת ביטחון של תלמידים כלפי מורים יש דרכים פשוטות וידועות: על המבוגר להיות שם בשביל הילדים כל הזמן, לנסות בכנות להבין אותם, לתת להם עזרה כשהם זקוקים לה, להיות ברור ופשוט, לקבוע גבולות ברורים בינו לבינם ולעמוד עליהם, לא לכעוס, לא להפעיל אותם דרך אלימות או איום באלימות. ובמילה אחת: לחמול עליהם.
אתך, איילת, זה היה הרבה יותר פשוט. אפשרת לנו ליצור אמון הדדי שאחריו הכול היה קל.
יש לי זכות גדולה לכתוב לך,
שלך באהבה
מוישיק
בטעינה...