חינוך דמוקרטי? איפה זה בכלל? אני בוגרת המכון לחינוך דמוקרטי , סיימתי לימודים בשנת 2009 , אני הבחורה הערבייה היחידה בשנתון שלי במסלול היסטוריה וספרות וכמו כן הבחורה הצעירה המיוחדת שהתחברה לכולם ובעיקר ל" חינוך הדמוקרטי" שסחף אותי לסוף העולם
וזאת לתעודות - שהם סמיט התפרסם במוסף"הארץ" 21/8/2009
הנה מתחילה לה עוד שנת לימודים, עוד שנה שבה תלמד בתי בחטיבת הביניים הקונבנציונלית ואילו בני ימשיך ליהנות בלימודיו בבית הספר הדמוקרטי. בסוף, כשהם יקבלו תעודות, זו של בתי לא תאמר דבר וזו של בני תשרטט עולם ומלואו. הסופרת שהם סמיט, שקיבלה 7 בבגרות בחיבור, מנסה להסביר למורים, לעצמה ובעיקר לאביה מה באמת אפשר ללמוד בבית ספר, ומה לא
סמיט שהם
"זאת לא תעודה!" הכריז אבי לפני כחודשיים, לאחר שסיים לקרוא את תעודת נכדו, ינאי, בוגר השנה השלישית בבית הספר הדמוקרטי "קהילה" בתל אביב. "תעודה נראית כך!" אמר כשהוא מנפנף בתעודת מחצית ב' של הנכדה הבכורה, נור, בוגרת כיתת המחוננים בבית הספר הממלכתי גרץ העולה לכיתה ז' בחטיבת הביניים הממלכתית עירוני א'. אני מכירה את בתי מיום היוולדה, מודעת לכישרונותיה ולחולשותיה, אבל "התלמידה כץ נור", כפי שהיא מכונה במוסדית, זרה לי. יתרה מזו, כשאני קוראת ברובריקות המיועדות לכך כי אותה תלמידה "מגלה עניין בחומר הנלמד" בשיעור טכנולוגיה ומגלה "בקיאות ברצף האירועים בתקו פת רומי העתיקה" בהיסטוריה, כי ציונה בספרדית הוא לא פחות ממצוין וכי "הנה מגלה יחס של כבוד כלפי מוריה", אני מרגישה מרומה. והרי נור עצמה התלוננה באוזני לא אחת כי היא לא סובלת טכנולוגיה; כשאחיה הקטן שאל לפני מספר ימים מה זה קליגולה ענתה ללא היסוס, "מותג נעליים"; בספרדית היא שבה ומשוררת באוזננו את השיר שלמדה בתחילת השנה; ובאשר לכבודם של המורים, נו, למען כבוד הילדה מוטב לשתוק. אבל אולי זה לא צריך להפתיע אותי. פעם שאלתי את מורתה מה פשר הביטוי "שולטת למדי בכפל וחילוק", ואף תהיתי איך אפשר לשלוט "למדי" - אולי כמו ששולטים למדי על עם אחר? "את ההערכות", הסבירה לי המורה, "נותן המחשב. לכל ציון מוצעות כמה אפשרויות". ה"תעודה" של בני נראית כמחברת צנומה, צבעונית, ולא מופיעה עליה המלה "תעודה", רק שם בית הספר ושמו של בני באותיות גדולות. עמודה הראשון של המחברת הוא תצלום צבעוני ובו נראים ינאי וחבריו בחברת החונכת שלהם. עמוד שני הוא "המשוב שלי", כתוב בכתב בני. "נהניתי מאוד מהעבודה על ג'ון לנון (...) הייתי רוצה שבשיעור חלל ילמדו יותר תוכנות של בניית כוכבים", כך בין השאר כתב הילד, בן תשע (בלי אף שגיאה !). יתר 14 העמודים הם משובי המורים. מרביתם, אגב, גברים. נדמה לי שגם מי שאינו מכיר את בני וייטול לידיו את המחברת, יוכל להשתמש בהערכות המורים ולצייר את הילד בעיני רוחו: "השנה היית אורח קבוע בספרייה ואין ספק שזה הורגש באווירה". "תיקנת שגיאות בעבודות של ילדים". "היה נעים ליהנות מן ההומור שלך". "אתה יודע להאזין". "אתה התלמיד שכל מורה מאחל לעצמו". "לפעמים נגררת להפרעות קלות". "לפעמים קשה לך לקבל הפסד של הקבוצה שלך, אפילו אם זה רק שעשועון!" "ילד מצחיק - לפעמים פורץ בשירת החיפושיות". "תענוג לראות אותך מערבב פלסטלינה!" "נדמה לי שיש לנו עולם ערכים משותף. שמחתי לראות שיש בך אומץ להתריע על זכויות של אחרים". מורה אציל נפש כתב: "ינאי היקר! במשוב כתבת לי שלפעמים אני צועק יותר מדי. אני מסכים. לפעמים קצת קשה ללמד אתכם ואני מאבד את סבלנותי. אני מקווה להשתפר בנושא בשנה הבאה". כבר שלוש שנים אני מנסה לשכנע את אבי להכיר בבית הספר הדמוקרטי שבו לומד - ומתחנך - נכדו. "אפילו משרד החינוך מכיר בו!" אני שולפת את טיעון המחץ הטרי, שכן רק בשנה האחרונה, שנתו הרביעית של בית הספר, זכה להכרה המיוחלת. אבל אבי, תוצר של מערכת חינוך אנגלוסקסית נוקשה, אדם שלא ביקר בבית ספר ישראלי זה למעלה מ-25 שנים - וגם אז, כמרבית ההורים, ראה אותו ברגעיו הייצוגיים, טקסים וימי הורים - אבי דבק בעמדותיו. לדידו של אבי בית ספר הוא מוסד שבו מנחילים בני המעמד הגבוה (מורים) לבני המעמד הנמוך (ילדים) עובדות מתחומי ידע מובהקים (מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה) ולא מקום שבו הילדים בוחרים לעצמם שיעורים עם שמות משונים כמו "פה ושם בארץ ישראל" (את השיעור הבינתחומי הנפלא הזה, מעין "שיעור מולדת" המשלב גיאוגרפיה, היסטוריה ותנ"ך, מעביר אב מתנדב, עיתונאי). לתפיסתו בית ספר אינו בית ספר בלי שיעורי בית, מבחנים, ציונים וגם עונשים. בבית ספרו של אבי נקטו עונשי גוף, הוא הולקה לא פעם, ועוד יותר חזק כששבר את כל העציצים בחדר המנהל - ועובדה! יצא ממנו כימאי מצליח, בעל שם בתחומו. לשיטת אבי בית ספר הגון הוא מוסד מאורגן המסווג את תלמידיו על פי רמתם: ילדים טיפשים נשלחים לכיתת טיפשים, ילדים חכמים לכיתת חכמים, ילדים בינוניים מאכלסים את כיתות הבינוניים. כך לומד כל אחד בקצב המתאים לו ולא מפריע לאחר. מה יעשו בבית ספר שכזה בילד שאינו מגלה כישרון מת מטי בגיל שש ולעומת זאת מצטיין בלשון? אני תוהה, ואבי משיב, "אין הרבה ילדים מסוג זה", ומוסיף שגם בשביל ילדים מעטים אלה הפתרון פשוט: "עורכים מבחנים כלליים, מקבלים ציון ממוצע, ועל פי ציון זה מסווגים את הילדים לכיתות ברמות השונות". על טענתי כי שיטה שכזו פוגעת אנושות במרבית התלמידים, נוטעת בהם תחושת ערך עצמי נמוך, לא מאפשרת להם לזהות את תחומי החוזק שלהם, פוגמת הן בצמיחתם האינטלקטואלית הן בזו הרגשית ומניבה, בעיקר, פועלים צייתנים או ממורמרים, תשובותיו הן: א) זו בעיה שלהם. ב) המדינה זקוקה לפועלים. * איני נחרצת כמו אבי. בית הספר הדמוקרטי אינו בית ספר מושלם בעיני, כשם שלא כל בית ספר ממלכתי הנו גיהנום עלי אדמות. בעשור האחרון, במסגרת "מפגשי סופר" של "סל-תרבות" ומפגשי "סופר אורח" של משרד החינוך, שהיתי שעות ארוכות בין כותלי בתי ספר. עצם קיומם של מפגשי סופר-תלמידים היא ראיה לכך שיש במשרד החינוך מי שדואג לקיומם של פרויקטים יפים ומשמעותיים, אך הללו - וכך עולה לא רק משיחות עם תלמידים אלא גם עם מורותיהן - מזדהרים בתוך היום-יום האפור של הוראה פרונטלית, לקונית, מדבירת חומר לימוד. לא מעט מורות לספ רות התלוננו באוזני כי אין להן זמן לפתח שיחות על יצירות שנקראו, שיחות התורמות לא רק להעמקת חוויית הקריאה אלא גם להעמקת ההיכרות עם התלמידים ולהכרות הדדית - כבני אדם, ולא רק כמורים ותלמידים. כך, ולא באמצעות כל מיני סיסמאות מנוילנות, תקועות על לייסטים במסדרונות, מייצרים הקשבה וקבלת האחר. כך, ולא באמצעות פלקטים עם תרשימי זרימה (קישוט מסדרונות מצוי), משיגים "שיפור אקלים בית-ספרי" או "יוצרים אקלים סובלני". גם במערכת הממלכתית ניתן למצוא מורים - מרביתם, אגב, ממין נקבה - שבחרו בהוראה מתוך רצון לקחת חלק בתהליך עיצובם של אנשים צעירים, מורים שמתאמצים לפרוץ לעצמם שבילים בתוך תוכניות הלימוד הנכפות עליהם, מורים שאינם נרתעים מהטלת ספק, מורים קשובים, מורים המכירים בכך כי אל לו למלמד לחדול מלימוד. ובכל זאת, מול פס הייצור של בוגרות סמינרים מנמיכי-דרישות, הולכים אנשי חינוך אלה ומתמעטים, נשחקים, מתקפלים מול אילוצי המערכת, צמצומיה ופעולתה האוטומטית כזרוע של מדינה, ועוד אלימה וכובשת. אני נחרדת כאשר אני חולפת במסדרונות בתי ספר מקושטים בתצלומי ענק של משחתות ומטוסי-קרב, או צופה בספקטקל יום הזיכרון לחל לי צה"ל שבו רוקדים על הדם וחוגגים את השכול באמצעות אקט קרנבלי-מורבידי של הפרחת עשרות בלונים שחורים השמיימה למצהלות הילדים (הפקה-הפקה!). בבית ספרה הקודם של בתי נבוכותי כשנתקלתי בשגיאות כתיב במכתבי המנהלת "להורים שלום". נבוכותי כשנקלעתי, ולא פעם אחת, לחדר מורים שבו עסקו מורות ברוכלות של תכשיטים, תמרוקים וכרטיסים למופע "סקס היתולי", או כשנתקלתי בסיור שבו, בדרך לבית ביאליק, הנחילה המורה לילדים את המידע: "ברחוב שינקין נמצא 'קפה תמר' שעליו כתב יאיר לפיד את שירו המפורסם". כל הדברים האלה, ורבים אחרים, נחסכים מבני. בני אוהב את בית ספרו ומוכן להצהיר על כך כל עוד אינו נמצא תחת הפנומברה של אחותו, היא שהודיעה לו כי "לאהוב את בית הספר זה חנוני". "חנון" ו"הומו" הן קללות נפוצות בחצרות בתי ספר. איני משלה עצמי כי "הומו", כקללה, אינה נשמעת כלל בחצר בית הספר "קהילה" (בעיקר מפי ילדים שלמדו, קודם לכן, בבתי ספר "רגילים"), אך אין לי ספק שכאשר היא נקלטת באוזני איש צוות - ובחצר נוכח תמיד איש צוות - יידע זה להעמיד את "המקלל" במקומו ולהשתמש באירוע כמנוף לדיון פתוח, ובלתי סמוק, בנושא, מה גם שב"קהילה" יש נציגות הורית גאה. לא התפלאתי כשבתי סירבה לבוא להפגנת ההזדהות עם הקהילה ההומו-לסבית, בהסבירה ש"הפגנות זה לא כיף". בני הצטרף אלינו, וגם פגש שם כמה מחבריו. אפשר כמובן לייחס את תגובותיהם השונות להיותם בני גילים שונים, ובכל זאת, פתיחותו של בני לאנשים השונים ממנו היא בוודאי הישג הנזקף גם לזכות בית ספרו. אם תשאלו את ילדי מה זה "קבלת האחר", מושג המפומפם לא מעט במערכת הממסדית, תספק לכם בתי הגדרה מהימנה; בני, כך אני מעריכה, יאמר "אין לי מושג", אך יקבל בטבעיות את העובדה שיש בבית ספרו מורה חובש כיפה שחורה ועוטה ציצית (שאינו מורה לתלמוד או תושב"ע). כל הדברים האלה אינם מדברים אל אבי. הוא איש של מספרים ובתעודת נכדו אין ולו מספר אחד, רק מלים היוצאות מן הלב. "מספרים לא משקרים לך!" אומר אבי, אבל כסבא טוב, ואולי מפני שגם בו נחרתה אותה חוויה מכוננת של "הצגת התעודה לבני המשפחה", הוא מקפיד לשקר לילדים, ומשבחם על הישגיהם; את שניהם. * הנה מתחילה לה עוד שנת לימודים. בסוף השנה שעברה, בתחילת הקיץ, נתחבו עוד שתי תעודות למגירה, ובפי שוב נותר אותו טעם מריר, טעם של כישלון, כאילו אני זו שהביאה תעודה "רעה" , תעודתה של אם שכשלה בבחירת מוסד חינוכי לבנה ומקריבה אותו על מזבח רעיונותיה ההזויים, ותוך כדי כך גם מאכלת את חשבון הבנק המשפחתי. לא נעים להודות בכך, אך בעומדי לפני אבי, מדי שנה, עם הצגת התעודות, אני חשה כתלמידה, חרדה ומצפה לאישור הנכסף. אם לא כל כך צעירה המבצעת ניסיון ילדותי פתטי לשחזר, באמצעות ילדיה, אותו טקס קדמון, מעין חג ישראל נוסף, דו-מועדי, יום כיפור קטן של ילדים, שבו נמדדים הישגיהם, נשקלים, משוקללים, ונכתבים ונחתמים באותו דו"ח עליון - התעודה. למי נועדו התעודות? כילדה הייתי משוכנעת שמטרתן להעביר את הישגי וכשלי, האמיתיים והמדומים, לידיעת הורי. מסמך שהממסד מנפיק כדי להפוך אותי שקופה בפניהם. מסמך שטינקרי. למזלי הייתי תלמידה טובה (ואולי חסר לי שלא), ולכן, בשבילי, היה יום חלוקת התעודות יום חג. ביום הזה קיבלתי קרדיט על עמל של חודשים, חשתי התעלות, התבשמתי בבושם התהילה, חשתי אהובה. אלו בוודאי אינן חוויות שליליות או פסולות. טוב לו לאדם החווה אותן, ובלבד שתגובת סביבתו הקרובה לכישלונותיו תבהיר לו כי הנו נאהב בכל מקרה, ששאיפתו להצטיינות לא תופעל בידי הצורך באהבה ובקבלה, דבר שבהכרח יגרור אחריו גם חרדה בטרם כישלון, ואובדן ערך עצמי לאחריו. לא כולם מקבלים "תעודות טובות" - כך היה וכך יהיה, כל עוד יהיו התעודות ביטוי של מערכת החינוך הקונבנציונלית, זו המודדת ידע באופן כמותי, מעניקה ציונים, מקדשת תחומי דעת מסוימים (מקצועות מדעיים ופרקטיים על פני לימודים הומניסטיים) ומפנה עורף לחינוך. מי שייטול לידיו תעודות של בתי ספר ממלכתיים מן השנים האחרונות, וישווה אותן לתעודות בנות 20 ו-30 שנה, לא יוכל שלא להתרשם מהמאמץ ליידד אותו מסמך מינימליסטי חמור סבר. אמנם המראה הממלכתי - סמלים, ארגון בטבלאות, אסתטיקה של מגרש מסדרים - שליט, אך לשחור-לבן נלווים כעת גוני תכלת שונים; הערכת המחנכת כתובה בפונט של כתב-יד, כמו לשכנענו כי זוהי פנייה אישית (בתעודה של בתי נדפס במקום זה מכתב קולקטיבי אל בני המחזור המכונים בו "בוגרים יקרים"); וכדי שלא נחשוב ש"מנהלת בית הספר" מאיימת כמו חדרה, מסתופפים להם, ממש מתחת לחתימתה, שני ילדים קריקטוריים, ילודי מחשב-אישי. נוסף לכך נלווים לציונים המילוליים, כאמור, הערכות-מדף: "הנך לוקחת חלק פעיל בשיעורים", "הנך שולטת למדי בחומר הנלמד", "הנך מגלה התעניינות ב ערכי התרבות של עם ישראל", "הישגייך אינם משקפים את יכולתך". לא אחת שמעתי מורים מתוודים כי הערכות אלו מקלות על הורים להתמודד עם הישגיהם הלא מספקים - בעיניהם - של ילדיהם (המוגשים בצורת ביטוי מעליב דוגמת "מספיק בקושי") ומצמצמים את טרוניותיהם כלפי המורים. ובכל זאת, חרף הניסיונות העיצוביים והמילוליים, תעודה, גם כשהיא "טובה", היא מסמך מעליב. זהו מסמך השואף לשקף את הישגינו ואת אישיותנו אך עושה זאת בכלים סכמטיים, מצמצמים, מעמעמים. למורה המטופל בעשרות ולפעמים במאות תלמידים ואינו מתוגמל כראוי על שעות עמלו בבית, זהו כמובן כלי יעיל - בפרט בעידן המחשב, המאפשר להדביק הערכות בשיטת קופי-פייסט. אבל זהו גם כלי מסוכן. הוא מסוכן כשהוא הופך למטרה הנעשית חשובה מן הלימוד, ההתנסות, ההעמקה, והוא מסוכן כי בתעודה, מעצם היותה מסמך רשמי מטעם המדינה, מטעם "הממונים על הידע", אצור כוח רב. תעודה היא נייר מאגי. ילדים מאמינים שמה שכתוב בתעודה קדוש. גם לא מעט מבוגרים ממשיכים להאמין בזה. אפשר שבני הדור החדש, תוצרים של עידן אובדן התמימות, אינם מייחסים לתעודות את הקדושה שייחסנו לה אנו, לוקחים אותה ביתר קלות, אבל א ני בספק אם אי פעם יצליחו להשתחרר באמת מעריצותה, בוודאי כשיגיעו לתיכון. הציון הנמוך ביותר בתעודת הבגרות שלי, הנמוך באופן ניכר ביחס לשאר המקצועות, ניתן לי בחיבור, מקצוע שבו הצטיינתי. היום אני אוהבת לנופף בו, באותו קוריוז משעשע, אך רגע קבלת הציון, 7, היה לי כסטירת לחי. אני? לא יודעת לכתוב? צחקתי לציוני בפנים, אך בתוך-תוכי האמנתי לו. מה באמת למדתי על עצמי מן התעודות? שום כלום. מה באמת למדו עלי הורי? מאום. יש בין אנשי החינוך הדמוקרטי שמתנגדים לתעודות באופן גורף. אני לא נמנית עמם. תעודה - לא תעודה-תעודתית אלא משוב, כמו זה שקיבל בני - כאשר היא נכתבת ברצינות ראויה, מתוך כוונה אמיתית, בתבונה ובכנות, היא מסמך משמעותי שעשוי לסייע לאדם להכיר את עצמו, את אזורי החוזק שלו ואת אזורי החולשה, לדרבן להעמקה, או לשינוי, לחנך לערכים, לטעת באדם צעיר תחושת ערך עצמי וגם תחושה שמישהו אחר מעריך אותו, מכיר אותו, מודאג בגינו. תעודה שכזו היא בסיס נהדר לשיח בין תלמידים, מורים והורים. תעודה שכזו היא כלי עבודה, מתנה ומזכרת. * בשביל מה לדעתך קיימת התעודה, שאלתי את בתי. "בעיקרון בשביל שהמורים יעריכו את הישגי התלמידים", היא השיבה, "אלא שבדרך כלל זה לא בדיוק כך. לפעמים הם כותבים לך שאתה טוב במקצוע שאתה לא טוב בו ולפעמים הפוך". האם אבא ואני שמחים כשיש לך תעודה טובה? "כן, אבל אתם שואלים אותי אם הכל נכון". התעודה שקיבלת משקפת את היכולות שלך? "לא ממש. אני חושבת שיש מקצועות שקיבלתי ציון טוב יותר ממה שמגיע לי. התפלאתי לקבל בהנדסה מצוין. יש בתעודה שלי עמודים שנראים ממש זהים לאלה של החברות שלי". התעודה מיותרת בעינייך? שמחת לקבל תעודה? "אני לא כל כך מתרגשת מהתעודה. אני אדישה. גם אם הייתי מקבלת ציון טוב לא הכי אכפת לי מה המורים חושבים עלי". היית שמחה אם בתעודה היה מקום למשוב משלך על המורים? "פעם היה לנו, לא בתעודה. אני חוששת שלא היה לי נעים לכתוב דברים שלא היה להם נעים לקרוא - מה שאני חושבת על חלקם". את מרוצה מבית הספר שבו למדת? "לא ממש. היו שיעורים שלא אהבתי, היו שיעורים שלא לימדו טוב, לפעמים קיבלנו טונות שיעורי בית. היו שיעורים שהמורים מקובעים. אין להם גמישות". מה דעתך על בית הספר הדמוקרטי של אחיך? "נראה לי נחמד שלא חייבים ללמוד כל הזמן. גם הלימודים נשמעים יותר כיפיים, ואין מבחנים". את מצ טערת שלא הלכת לבית ספר דמוקרטי? "לא הלכתי לבית הספר הזה משיקולים חברתיים. יש שם מעט ילדים בגילי. אם היו, הייתי רוצה ללמוד שם". ומה אתה חושב? שאלתי את בני, לשם מה קיימות תעודות? "בשביל שהילד יידע במה הוא צריך להשתפר", הוא השיב. רק להשתפר? "אם ילד טוב במשהו, הוא יודע שהוא פשוט צריך להמשיך ככה". אנחנו שמחים כשיש לך תעודה טובה? "לדעתי כן. אבל יש הורים שפחות מתעניינים בציונים של הילדים, כמו למשל בספר 'מתילדה'. ויש הורים שמעניין אותם רק מקצוע אחד". אתה יכול לתת דוגמה? "מקצועות בסיסיים כמו חשבון ואנגלית. מקצועות שעובדים בהם". בתעודה שלך יש ציונים? "לא. יש משובים". מה ההבדל בין ציון למשוב? "ציון זה מספר. ממוצע. ובמשוב כותבים לך במה בדיוק אתה מתקשה, במה אתה צריך להשתפר ובמה אתה טוב. כתוב שם גם איך אני מתנהג, אם אני נחמד וחברותי, דברים כאלה". לדעתך המשובים שקיבלת הוגנים? הם משקפים את היכולות שלך? "כן". אתה שמח שיש אצלכם משובים כאלה? "כן, אני שמח לדעת איך אני בלימודים. כשאני קורא את התעודה אני שמח". מה אתה חושב על בית הספר ה"רגיל", הלא דמוקרטי? "פחות משחקים שם. יש שם יותר לחץ של שיעורי בית". אתה מרוצה מבית הספר שלך? "מאוד".* shoham40@gmail.com
![](3D"http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif"){kind=small}
