הילד לומד לכתוב/דנה ודר וייס

יואבי בני מסיים השנה את כיתה ב בבית ספרנו  (ביה"ס הפתוח "השיטה" רחובות). הוא לומד בביה"ס מגן חובה והשהות בביה"ס היא עבורו חגיגה מתמשכת. הוא נמנע מלהשתתף ב"שיעורים" בכיתה, אבל הוא עסוק כל הזמן ורק לעיתים רחוקות "משתעמם". הוא פורח וגדל בחצר, במגרש, בארגז החול וכו' בהמון פעילויות שהוא וחבריו יוזמים ומארגנים לעצמם.

את יסודות הקריאה יואבי קלט איכשהו, בלי להשתתף בשיעורים ובלי למלא אף חוברת. לא ממש ברור לי איך; אולי קצת מקריאה משותפת שהשתדלנו לקיים כמה פעמים בשבוע לפני השינה.

לכתוב הוא לא ממש ידע (עד לפני כמה ימים – ועל כך מייד אספר).

כהורים הגענו להסכמה עם המחנכות שליוו ומלוות אותו בביה"ס שאפשר להציע לו מידיי פעם להצטרף לפעילות לימודית אקדמית כזו או אחרת, אבל אין צורך ללחוץ או להתאכזב כשהוא לא נענה. ואכן היו ניסיונות כאלה, ולעיתים הן אף נענו בהתלהבות מצידו אך תמיד שכחו לאחר מספר מועט של מפגשים.

וכולם היו מרוצים! (רק אבא לפעמים נזכר קצת בדאגה "מה יהיה? הילד לא יודע לקרוא ולכתוב")

לאחרונה יואבי החליט (בעקבות אחיו הגדול) שהוא רוצה שנקרא את סדרת הספרים "יומנו של החנון". ספר לא בדיוק לגילו או לרמת הקריאה שלו – בכתב ללא ניקוד - אבל הילד התעקש וכך תוך חודש בערך, רק ממעט קריאה של לפני השינה הוא השתלט על הקריאה בכתב וללא ניקוד.

ומה עם הכתיבה? זה מה שגרם לי לכתוב את הסיפור הזה.

בתום חופשת הפסח הילדים קנו לעצמם מתנה לחג את הספר "יומנו של החנון" בגירסה מיוחדת שבה הילד לא רק קורא אלא גם כותב ומשלב דברים משלו. ושוב, בעקבות אחיו, גם יואבי רצה. "אבל אתה לא יודע לכתוב". "אז מה!".

פשוט מדהים לראות מה קרה; מהרגע שהספר הגיע לידיו יואבי בילה שעות רבות, יום אחרי יום, בקריאה ובעיקר בכתיבה בספר. ביום הראשון הוא רצה כל הזמן את אמא לידו, אבל כשלאמא נגמרה הסבלנות הוא המשיך לבדו. עוד עמוד ועוד עמוד. בכתב. ללא ניקוד. עוד שעה ועוד שעה. בלי להתעייף. בלי להתעצבן. בלי להשתעמם. דבר ראשון כשהוא קם בבוקר ודבר אחרון לפני שהלך לישון.

וכך, פתאום , ללא תכנון מוקדם, ללא הכוונה חיצונית וללא כל למידה לינארית, בתוך כמה ימים - הילד למד לכתוב!

שמענו לא מעט סיפורים כאלה, אבל אין כמו לראות את זה במו עיניך קורה לילד שלך.