קראתי היום כתבה בעמוד האחורי של הארץ שרכילות היא לאו דוקא תכונה שלילית. הרכילות משפרת את סיכויי המרכלים מבחינה חברתית והישרדותית – המידע שהם מעבירים עוזרת להתמודד טוב יותר עם האנשים מסביב, עם מערכות יחסים, ועם המציאות.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי גם במסגרות לימודיות צריך להבין מה קורה. להעביר אינפורמציה, להכיר את מערכות היחסים וכו'.  ובשביל זה צריך קשרים – קשרים בין הילדים, בין הורים ובין אנשי הצוות. ככה מכירים אחד את השני, דרך השיחות מכירים יותר את האירגון-הגישה-הצוות, ומעבר לזה – הקשרים האלה נותנים תחושת שייכות שעוזרת להרגשת שביעות רצון.

אבל בבתי ספר איזוריים קשה לייצר קהילתיות. התלמידים מפוזרים בישובים שונים. חלקם מגיעים בהסעות, כמעט כל מפגש דורש תיאום ונסיעה מיוחדת ברכב. אין הרבה הזדמנויות למפגשים וליצירת קשרים. מאכזב, אבל זה מה שיש.

בכל זאת יש כמה דברים שאפשר לעשות:

קודם כל, צוות בית הספר יכול ליצור הזדמנויות למפגשים חברתיים. אבל מדובר בשנה אחרי שנה אחרי שנה... צוות שלא מתוגמל על אירגון הפעילות החברתית הזו נשחק עם הזמן.

אפשר גם להעביר את האחריות להורים. והורים באמת לוקחים על עצמם את המשימה. אבל מדובר במתנדבים. כל שנה המתנדבים מתחלפים, זה הרי תפקיד שדורש זמן וסבלנות, ולא נוצרת מסורת מפגשים. ואם אין מתנדבים – אז אין מפגשים.

 פה אני רוצה להציע לבית הספר שלי את מה שעמד לי על קצה הלשון כבר מזמן: רכז חברתי.

רכז חברתי שממונה מטעם בית הספר לפי מספר שעות עבודה בשבוע, יהיה מחוייב ליצור מסורת של אירועים ומפגשים חברתיים. עם מספר אירועים בשנה, וסדרה של מפגשים קבועים, שלא נתונים לרוח התנדבות חולפת  אחת או אחרת. עם משמעות ותוכן.

נכון, כמה שעות בשבוע לא יתנו מענה לכל הצרכים (ויש הרבה), אבל זה יעשה את העבודה מבחינת גיבוש, יצירת קשרים ותחושת שייכות. לדעתי, זו הדרך ליצור קהילה שמחה ומגובשת.

אין לי מושג מה קורה בבתי ספר איזוריים אחרים. האמת היא שאני אשמח לשמוע...  בינתיים אני אמשיך לפנטז על משחקי חברה, ערבי תרבות, קומזיצים וטיולים בטבע.